בינואר 2012 העבירה ממשלת ישראל את החוק למניעת הסתננות (תיקון מספר 3). החוק קבע כי מסתננים לא חוקיים יועברו למתקני שהייה סגורים לתקופה של שלוש שנים, במטרה למנוע את התמריץ להסתנן לישראל. על אף שתיקון מספר 3 עבר בקריאה שלישית, הוא לא נאכף במשך חודשים ארוכים. בעקבות מחאה של תושבי דרום תל אביב החלה הממשלה לאכוף את החוק וזרם ההסתננות לישראל פחת באופן דרסטי חודשים לפני שבניית גדר הגבול עם מצרים הושלמה.

בעקבות ההצלחה הגדולה של החוק למניעת הסתננות, ולמרות שבין היתר הביא לעצירה כמעט מוחלטת של תופעת החטיפות והעינויים של מהגרים בסיני, עתרו לבג"ץ באוקטובר 2012 מספר ארגונים לא ממשלתיים בדרישה לבטל את החוק.

המרכז למדינית הגירה ישראלית הצטרף כמשיב לעתירה באמצעות עורכי הדין דוד פורר ועופר חנוך ממשרד גרוס, קלינהנדר, חודק, הלוי, גרינברג ושות' בשמו ובשם למעלה ממאה תושבי דרום תל אביב. לאחר שנים רבות בהן הזירה המשפטית הייתה מופקרת לארגונים לא ממשלתיים רדיקליים, המרכז למדיניות הגירה ישראלית הציג בפני בית המשפט תצהירים ועדויות של תושבים ותושבות שנפגעו מתופעת ההסתננות. בין העדויות שהוצגו בפני שופטי בג"ץ נכללה העדות של קורין גלילי, שאמה אסתר גלילי נרצחה על ידי מסתנן בתחילת 2010:

"אימא עלתה לארץ מתוניס בגיל 9 עם עליית הנוער, התייתמה בגיל צעיר, אביה נפטר כשהייתה תינוקת, ואמה נפטרה כשהייתה בת 11, לאחר שנתיים שהיא הייתה בארץ. כמה שנים לאחר שהתחתנה וגרה בצפת, אימא התגרשה ועברה לגור בשכונת שפירא בתל אביב יחד איתי, תינוקת באותם זמנים. אני אם חד הורית ומטפלת בילדה. אימא הייתה עוזרת לי. היא הייתה אימא שנייה לילדה שלי, לקחה אותה לבית הספר, הכינה לה אוכל, לקחה אותה לגינות בתל אביב וטיילה איתה ברחבי העיר. היינו שלושתנו אחת בשביל השנייה בעולם, עד אותו הבוקר.

אימא כבר הייתה גמלאית כשהמסתננים הגיעו לעיר. הבניין שלה נכבש על ידי המסתננים והיא מצאה את עצמה שם לבד, לאחר שכל הישראלים עזבו. ב-24 בפברואר 2010 בשעה 05:00 לפנות בוקר אימא יצאה בבוקר לקנות כמה מצרכים במכולת השכונתית בסוף רח' הגר"א, כפי שהייתה עושה מדי יום. בדרכה חזרה מהמכולת היא נתקלה בסודני שיכור שהרביץ לכמה נשים במהלך הלילה. היא עברה לידו והוא התנפל עליה בהתקפת אמוק במכות בצוואר – מכות מוות. אימא התמוטטה מיד ואיבדה את ההכרה. היא פונתה באמבולנס לבית החולים איכילוב ונפטרה באותו היום. כל האירוע צולם באמצעות מצלמות אבטחה – הרוצח הואשם בהריגה ונדון לשמונה שנות מאסר. אני מתוסכלת. הבת שלי נזכרת בסבתא ופורצת בבכי, הן היו אחת בשביל השנייה מרכז החיים.

דרום תל אביב הפכה לשטח הפקר, אוטובוסים מלאים במסתננים הורידו שם אנשים בלי הכנה ובלי טיפול, והתושבים שילמו ומשלמים את המחיר. בשביל משפחתי זה כבר מאוחר, לצערי אנחנו שילמנו את המחיר היקר מכול".

עדות נוספת היא של תושבת השכונה, ולריה מסלסקי:

"עליתי למדינת ישראל בשנת 1991 מהעיר מוסקבה ברוסיה יחד עם משפחתי המורחבת… בשנת 1995 רכשנו דירת חדר וחצי בשכונת התקווה, בה אנו מתגוררים עד ליום זה. ברבות השנים הצטרפתי לקבוצה התנדבותית של תושבי השכונה המטפלת בנושא איכות הסביבה, דאגנו להסתובב ברחובות ולשפר את מה שניתן. לצערי, בשל מצבה של השכונה כיום, אני לא יכולה להרשות לעצמי לטייל בחופשיות ברחובותיה.

עם השנים, החלו עוד ועוד מסתננים להגיע לשכונת התקווה. כיום אנחנו סובלים מריחות חריפים מאוד שלא מאפשרים כלל לפתוח את החלונות בדירותינו, בנוסף, יש רעש בלתי נסבל של צעקות ומוזיקה רועשת כל היום. חבריי לשכונה החולים באסטמה, מספרים לי שהם נאלצים להישאר עם חלונות סגורים ולהסתובב עם משאף ברחבי השכונה, על מנת שלא יחטפו התקף.

ביום השואה, יום זיכרון לאומי, ביקשתי מהמסתננים שינמיכו את המוזיקה כדי שיתאפשר לי לציין את היום כמו שצריך. אחד מהם התקרב אליי ואמר כל מיני דברים שלא הבנתי תוך שהוא מסמן בידו תנועות של שיסוף גרון. הרגשתי מאוימת ומיהרתי לחזור לביתי. לא הגשתי תלונה במשטרה על מקרה זה…

…המסתננים מתייחסים אלינו בגסות ובאדנות. באחד הערבים הם השמיעו מוזיקה בקול רם, פניתי אליהם וביקשתי שינמיכו, מכיוון שאני ושאר השכנים מתקשים להירדם. לפתע יצא אליי אחד מהם וצעק עליי בעברית: "תחזרי לרוסיה, זאת המדינה שלנו". לחברתי לשכונה צעק: "עיראקית, תחזרי לעיראק. זו לא המדינה שלכם, זאת מדינה שלנו"

אני ובעלי בדיכאון, השכונה לא כשהייתה, איבדנו כל תחושת ביטחון בסיסית, אנחנו מפחדים לצאת מפתח הבית. אנחנו רוצים למכור את הנכס, אבל אין קונים כי לאחר שהם רואים את המסתננים הם בורחים. בסופי שבוע אני יושבת עם אוזניות כדי לשמוע טלוויזיה, כי הרעש ברחובות לא מאפשר אפילו לקיים שיחה. חיי הקהילה הידרדרו, בית הכנסת ברחוב נסגר, אנשים לא מוכנים לבוא לפה יותר.

יצאתי לפנסיה, בעוד כמה ימים בעלי יוצא לפנסיה גם הוא. אנחנו לא מבקשים לטייל בעולם או מותרות, הצרה היא שאנחנו אפילו לא יכולים להרשות לעצמנו לטייל ברחובות שכונתנו ומפחדים לצאת מפתח מהבית".

בנוסף לתצהירים שצירפנו, התייצבנו יחד עם תושבי דרום תל אביב לדיון בבית המשפט, וכן ניהלנו מחאה בזירת התקשורת.

בעקבות התצהירים שהבאנו קבעה השופטת ארבל: "אבקש להניח כי תוצאת פסק דין זה לא תהיה קלה לציבור הישראלי ותהיה קשה במיוחד לתושבי דרום תל-אביב, שהמצוקה המשתקפת מזעקתם נשמעת כיוצאת מן הלב ומעוררת אמפתיה והבנה באשר לצורך לסייע להם במצבם".

השופט פוגלמן:

"זעקתם של תושבי דרום תל אביב על המתחולל בשכונותיהם נשמעה בקול רם וברור במסגרת ההליכים דנן. זוהי זעקה היוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב".

למרות זאת, ואף על פי שיש מדינות נוספות המאפשרות העברת מהגרים בלתי חוקיים למשמורת גם ללא הגבלת זמן, בית המשפט קבע כי יש לבטל את סעיפי החוק המאפשרים העברה למשמורת ושחרר את השוהים במתקן מתוקף החוק תוך 90 יום.